נתשה נ' פלאפון תקשורת בע"מ

החלטה

ברקע ההתדיינויות מצויות העובדות הבאות. ביום 26.8.12 ניתנה החלטה בביהמ"ש השלום בירושלים (על ידי כב' הרשם אורי פוני) לפיו נדחתה בקשת הרשות להתגונן מצד המבקש, במסגרת תביעה כספית שהוגשה נגדו בסדר דין מקוצר. ביום 13.9.12 אושרה פסיקתא בה, בנוסף למבקש, צורפה נתבעת נוספת כצד להליך, באופן שגוי (להלן: "הפסיקתא הראשונה"). ביום 14.11.12 אושרה פסיקתא מתוקנת, ללא הנתבעת הנוספת (להלן: "הפסיקתא המתוקנת"). המבקש הגיש בקשה לביטול הפסיקתא המתוקנת, והחלטה בעניין, הדוחה את בקשתו, ניתנה ביום 13.12.12. ביום 20.12.12 הגיש המערער ערעור על הפסיקתא המתוקנת, כאשר ביום 27.1.13 ניתן פסק דין בביהמ"ש המחוזי בירושלים (על ידי כב' השופטת נאוה בן אור) לפיו נדחה ערעורו של המבקש לעניין הפסיקתא, ולעניין טענותיו לגופה של ההחלטה ופסק הדין שניתן על יסודה, קבע ביהמ"ש, כי היה עליו להגיש ערעור בגינן.

לטענת המבקש, רק ביום 16.10.12 נודע לו לראשונה אודות ההחלטה מיום 26.8.12 ואודות מתן הפסיקתא הראשונה, כאשר כבר באותו היום הגיש המבקש בקשה לביטול הפסיקתא הראשונה. לגרסתו של המבקש, את פסק הדין מיום 27.1.13 קיבל לידיו רק בתחילת 02/2013 או בסמוך לכך.

לטענת המשיבה, הבקשה להארכת מועד, שהוגשה ביום 28.2.13, הוגשה בחלוף חצי שנה מיום מתן ההחלטה, וזאת ללא כל טעם מיוחד. לטענתה, עפ"י הפסיקה, טעם כאמור, הנו גורם חיצוני, שלבעל הדין אין כל שליטה עליו, ושיש להוכיחו. אי ידיעת החוק אינה מהווה גורם חיצוני או טעם מיוחד. משכך, טוענת המשיבה כי המערער לא הראה כל טעם מיוחד המצדיק את מחדליו או את הגשת הבקשה למתן ארכה, באיחור. לטעמה, המערער בחר להגיש ערעורו, כאמור, על לשון הפסיקתא, ובכך למעשה ויתר על טענותיו לגופה של ההחלטה שניתנה ביום 26.8.12. לדידה, תמוה כי רק לאחר שנדחה הערעור שהגיש על הפסיקתא, בחר המבקש להגיש את הבקשה שבענייננו ואת הערעור דנן.

בתשובה לתגובת המשיב, טוען המבקש כי המשיבה מנסה למנוע ממנו לקבל את יומו בבית המשפט, וכי מאזן הנוחות נוטה באופן ברור לטובתו. לדעתו, אין בית המשפט נזקק במקרה שלפנינו לשום טעם מיוחד, וזאת משום שהמבקש עמד על נימוקי ההארכה באופן מפורט בבקשתו. לטעמו, האינטרס שלא לפגוע בזכותו להשמיע את טענותיו וצדקתם עולה על כל אינטרס אחר של התמשכות ההליכים, שאין הוא הגורם בהם.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

הכלל הוא כי בעל דין נדרש לקיים את המועדים הקבועים בדין, כך גם לגבי מועד להגשת ערעור שנקבע בחיקוק. עם זאת, תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות") קובעת כי לבית המשפט הסמכות להורות על הארכת המועד שנקבע בחיקוק, אולם על מנת לעשות כן, יש להצביע על טעם מיוחד שבגינו תיתנן הארכת המועד.

בענייננו, טוען המבקש כי לא ידע בדבר ההחלטה מיום 26.8.12, ואולם, ע"פ הנתונים המצויים במערכת נט המשפט עולה כי ההחלטה מיום 26.8.12 הומצאה לשני הצדדים ביום 30.8.12, כאשר עותק למבקש, הועבר לעו"ד אסחאק חגאזי, המופיע כבא כוחו של המבקש בתיק התביעה בביהמ"ש השלום.

כמו כן, במקרה דנן, המבקש הגיש ערעור ביום 20.12.12 על הפסיקתא המתוקנת, ולא כנגד ההחלטה שניתנה בעניינו ביום 26.8.12, ולפיכך, המבקש נמנע למעשה מלהגיש ערעור לגופה של ההחלטה שניתנה בענייננו. יתרה מכך, לגרסתו של המבקש, פסק הדין מיום 27.1.13 בו התייחס ביהמ"ש לעובדה כי על טענותיו לגופה של ההחלטה שניתנה היה עליו להגיש ערעור, הגיע לידיו בתחילת פברואר 2013, ואולם, את הבקשה להארכת מועד בענייננו, הגיש המערער רק ביום 28.2.13.

מבלי לפגוע באמור, עצם העובדה כי ההחלטה בענייננו הומצאה לבא כוחו כנדרש ביום 30.8.12, מספיקה כדי להגיע למסקנה כי המבקש איחר בהגשת הערעור, וזאת, כל זמן שהמבקש לא הציג נימוקים או טעמים המצדיקים איחור זה.

הבקשה להארכת מועד להגשת ערעור, אפוא, נדחית.

אין צו להוצאות.

ניתנה היום, כ"ג ניסן תשע"ג, 03 אפריל 2013, בהעדר הצדדים.

ראובן שמיע, רשם התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: